תולדות האופנה

תחילתו של תחום עיצוב האופנה במאה ה-19 כאשר בפעם הראשונה תפר תווית יצרן צ'ארלס פרדריק וורת' על הבגדים שעיצב וייצר. האקדמיה חוקרת לכל אורך ההיסטוריה את תולדות הלבוש אך למעשה רק בגדים שיוצרו לאחר 1858 מוגדרים תחת הקטגוריה של עיצוב אופנה.
תוצרתו של עיצוב האופנה מתיישנת בתוך עונה, שתיים כאשר קיימות שתי עונות סתיו / חורף    ואביב / קיץ.


ניתן חלק את מעצבי האופנה לשתי קבוצות:
מעצבי עילית – מייצרים לפי הזמנת לקוחות פרטיים ומוכרים בגדיהם במחלקות עילית וחנויות בודדות. כאשר בתי האופנה, המותגים הגדולים הנושאים שמות מעצבים מחזיקים צוותי מעצבים העובדים תחת המנהל האומנותי של בית האופנה.
והרוב מעצבים העובדים לחברות MASS PRODUCTION ומייצרים בגדי נשים, גברים וילדים.


צ'ארלס פרדריק וורת' (1826-1895) סוחר בדים בעברו נחשב למעצב האופנה הראשון , פתח בפריז את  maison couture בית האופנה שבו עוצבו ונתפרו שמלות ע"י תופרות וגזרניות לפי הנחיתו.      וורת' הצליח להכתיב ללקוחותיו את טעמו האישי ונחל הצלחה רבה. המונח couturier הבא לתאר מעצב אופנת עילית, הוטבע כדי לתאר את עבודתו של וורת'.
בעקבותיו החלו מופיעים בפריז בתי אופנה המעסיקים אמנים לציור עיצובים, אותם היו מציגים ללקוחות ובהתאם לדרישה מייצרים. תהליך עבודה שנשמר עד היום – בטרם תפירת הבגד מציירים אותו.


המאה ה-20-  מחצית ראשונה

מרבית תעשיית עיצוב האופנה בתחילת המאה ה-20 התרכזה בפריז ובלונדון.
עורכי מגזיני אופנה וקניינים של רשתות (חלק מרשתות אלה היו מעתיקות את דגמי האופנה האחרונים ומייצרות אותם בייצור זול והמוני למכירה קמעונאית ) היו מגיעים לפריז לתצוגות האופנה כאשר לא קיימת אבחנה מוחלטת בין ייצור המוני לאופנה עילית.
מגזיני האופנה החלו מופיעים מסביב לעולם, כללו צילומים וצברו השפעה על מגמות האופנה המתפתחות.
מאיירי אופנה מוכשרים הביאו את הטרנדים המתפתחים לכלל הקהל.
La Gazette du Bon Ton, מגזין אופנה שהחל דרכו ב-1912, היה אחד ממגזיני האופנה הנחשים בתקופה זו וראה אור עד לשנת 1925 (למעט הפסקה בזמן מלחה"ע ה-1)


בסוף מלחמת העולם השנייה פריז כבר לא היתה מרכז האופנה העולמי. מוקד התעשייה כוון לשכבת גיל צעירה- דבר ששינה את תעשיית האופנה עד לשארית המאה ונמשך גם לתחילת המאה ה-21.
הטכנולוגיה וריבוי אמצעי החימום בצפון אמריקה ובאירופה הובילו לשימוש בבדים קלים יותר ואחזקה פשוטה יותר של בגד ביחד עם כניסתם של הבדים הסינטטיים.


לנוכח האיום הכלכלי מצד תעשיית האופנה, ניסתה האופנה הפריזאית בראשות בתי החרושת לייצור בגדים, להתגונן. החיקויים הזולים למוצרי אופנת העילית צברו תאוצה ופופולאריות  ואפשרו גמישות שאופנת העילית לא אפשרה ואילץ את מעצבי אופנת העילית לחזות את המגמות העולות בשוק.
עליית כוחו של הרחוב בהכתבת מגמות אופנתיות, לעומת כוחם הבלעדי בעבר של מעצבי העילית מאפיינת את המחצית השנייה של המאה ה-20.


המאה ה-20-  מחצית שנייה


מגמות אופנה מתחילות חוצות גבולות במהירות ועיצובים מערביים אומצו ברחבי העולם, כך שגם מעצבים שאינם צפון אמריקאים או אירופאים צברו השפעה במגמות בתחום. 
חומרי גלם סינתטיים: לייקרה, ספנדקס וויסקוזה זכו לשימוש נרחב ומעצבי האופנה שצפו באופן מסורתי את פני העתיד, החלו מבקשים לשלב בעיצוביהם גם את אופנות העבר.


סוגי אופנה

ניתן לסווג את עיצוב האופנה לשלוש קטגוריות עיקריות:
אופנה עילית Haute couture
בגדים מן המוכן RTW-READY TO WEAR  
ייצור המוני MASS PRODUCTION
אופנה עילית (צרפתית: Haute couture): עיצוב האופנה הבולט ביותר עד לשנות ה-50, היה ביגוד שנתפר לפי הזמנה, או "אופנה עילית" (משמעותו המילולית של המונח הצרפתי היא "תפירה עילית"). עיצוב אופנה אשר עסק בתכנון ובביצוע ביגוד לפי הזמנה של לקוח מסוים, על פי מידותיו. המונח הצרפתי Haute couture הוא שם מוגן בצרפת וניתן להשתמש בו רק לצורך תיאור מוצרים של מעצבי אופנה העומדים בתנאי לשכת האופנה הצרפתית. למרות זאת, רבים מיצרני הביגוד ביצור המוני, המיוצר במידות רבות לקנייה מיידית, עושים שימוש במונח כדי להקנות למוצריהם יוקרה ו"סקס אפיל". בגד המתאים להגדרת "אופנה עילית", עשוי בדרך כלל מחומרי גלם יקרים ונפר ע"פי מידות לקוח, תוך הקפדה על איכות התפר והגימור, ושימוש בשיטות עבודה ידניות ומורכבות הדורשות זמן עבודה ארוך.. בגדי "אופנה עילית" יקרים במידה ניכרת מביגוד המיוצר בשיטות יצור המוני.


בגדים מן המוכן RTW-READY TO WEAR  , דרג הביניים בין "אופנה עילית" לבין ביגוד ב"יצור המוני". ביגוד זה אינו מיוצר לדרישות לקוח מסוים, אך בחירת חומרים הגלם ואיכות הגזירה והתפירה מקבלים דגש. RTW מיוצרים בכמויות קטנות כדי להבטיח את ייחודם ומחיריהם גבוהים יחסית. עיצובי RTW מוצגים בדרך כלל על ידי בתי האופנה בכל עונה במשך תקופה המכונה "שבוע האופנה". אירועים אלה נערכים בדרך כלל בבירות העולם, פעמיים בשנה, לקראת כל עונה.


יצור המוני MASS PRODUCTION, תעשיית האופנה מתבססת על מכירות של בגדים בייצור המוני ברובה בתחילת המאה ה-21  ופונים לשווקים מגוונים של לקוחות. בגדים אלה מוכנים לשימוש ומיוצרים בכמויות גדולות ובגדלים תקניים עפ"י טבלאות מידה קבועות. עשויים בדרך כלל מחומרי גלם זולים, אשר בהם נעשה שימוש יצירתי לצורך יצירת אופנת ביגוד עכשווית. מעצבי אופנה לייצור המוני מאמצים בדרך כלל מגמות אופנה אותן מכתיבים המעצבים המובילים בתחום. בדרך כלל קיים איחור של כעונה אחת בין התפתחות מגמה אופנתית בתחום "האופנה העילית" ואופנת "בגדים מן הקולב", עד אשר מעצבי אופנת הייצור ההמוני מכירים במגמה החדשה ומאמצים אותה בגרסה זולה יותר,למרות שפער זה הולך ומצטמצם עם הזמן.  בגדים בייצור המוני מיוצרים מחומרי גלם זולים יותר משיקולי עלות כלכלית תוך שימוש בשיטות גזירה ותפירה ממוכנות ולעתים אוטומטיות. על מנת למכור את המוצר הגמור במחירים השווים לכל נפש. לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 קיימת מגמה בתחום עיצוב האופנה לפיה מעצבי-עילית פונים יותר ויותר לתחום הייצור ההמוני ומעצבים אף הם ורסיות זולות ממוכנות לעיצובי העילית, על מנת להרחיב את בסיס הלקוחות.
מרבית התעשייה הזו ממוקמת במזרח הרחוק ובמדינות נכשלות המספקות כח עבודה זול השומר על ייצור במחיר נמוך.
השלב הראשון בעיצוב קולקציה חדשה הוא בתכנון קולקציה. בשלב זה מבצע המעצב מחקר מעמיק ויסודי באשר לכיווני העיצוב, כך שכל פריטי אוסף הלבוש החדש יתאימו וישלימו זה את זה ויבליטו קו אופנתי עקבי עם תדמיתו של המעצב, או של חברת האופנה.
חיזוי טרנדים בתחום האופנה היא אחת המיומנויות הקשות ביותר לרכישה בתחום עיצוב האופנה. לצורך חיזוי מוצלח יש לבחון בזהירות עיצובים מוצלחים בעונות מן העבר, יש לחקור מגמות התפתחות בבתי אופנה אחרים וכן ללמוד על המגמות אותן מנבאים ירחוני האופנה. חיזוי מגמות אופנתיות מתבסס אף על הכרות טובה של קהל היעד והתנהגותו ביחס להתפתחויות אופנתיות בעבר. כשלמעשה מעצבי אופנה טובים ניכרים בדמיונם המפותח כדי ליצור רעיונות חדשים, לעתים על פי נושא ייחודי וחדש.
כל נושא יכול להוות קרש קפיצה לתוך קולקציה חדשה : תקופה היסטורית, מיקום גאוגרפי, קשת מסוימת של צבעים, סוג בד - או כל נושא אחר בעל תוכן ויזואלי משמעותי.

 

עיצוב בגד
העיצוב. לא קיימת דרך אחידה לעיצוב בגד ומעצבים שונים נוקטים בשיטות עבודה שונות בדרכם לעיצוב המוגמר. חלקם יוצרים איור של רעיונותיהם על נייר, אחרים מקבצים בדים על בובת תפירה כשהם מעצבים את הבד בעזרת סיכות וקפלים עד לקבלת הצורה הרצויה- "דיגום חופשי" . שיטה שלישית היא ביצירת שינויים בדגמי בגדים מוגמרים מעונות קודמות (דבר המבטיח המשכיות לקו אופנתי של המעצב).
יצירת דגם. לאחר שנוצר עיצוב ראשוני, בין אם על הנייר, או על בובת תפירה, יוצר תופר מנוסה דגם ראשוני של הבגד – "טוואל" מבד אריג (אנגלית: Muslin) בגוון אחיד המוצג על בובת תפירה כדי לבדוק את האופן שבו הוא מונח על הגוף.
הוצאת גזרה. לאחר שהמעצב הגיע לעיצוב סופי של צורת הבגד על הגוף, מבצע תדמיתן מקצועי גזרה (תבנית עבודה) לבגד. זוהי עבודה דקדקנית של בניית תוכנית מדויקת של הבגד, ודירוג הבגד למידות שונות. לאחר שהחלקים השונים המרכיבים את הבגד מוכנים עוברת הגזרה לגזרן אשר מצמיד את חלקי הגזרה לבד וגוזר אותם.כעת החלקים מוכנים לתפירה וליצירת הבגד המוגמר.
יצירת הבגד. הבד המרכיב את הבגד המוגמר נתפר לפי תוכנית הגזרה ונבדקת ההתאמה על גופה של דוגמנית.

 

 

02-6733773

מאז 1988

סטודיו A, יד חרוצים 18 תלפיות, ירושלים. קניון האחים ישראל, קומה עליונה.

שלוחת פסגת זאב: יצחק טוניק 23

טלפון: 02-6733773